ה‏‏שֵׁ‏‏‏‏‏‏ד של אנה קרנינה

ה‏‏שֵׁ‏‏‏‏‏‏ד של אנה קרנינה

העיתונאי סרגיי ניקולייביץ' מספר על שנותיו האחרונות של רימאס טומינאס

ההצגה שביים בתיאטרון גשר הישראלי, הפכה לאחת העבודות הטובות ביותר של רימאס טומינאס. העיתונאי סרגיי ניקולייביץ' מספר על שנותיו האחרונות של הבמאי הדגול.

מהרגע הראשון זיהיתי את סגנון הבימוי שלו. כמו שמזהים כתב יד אהוב על נייר מכתבים של בית מלון. אני עוד זוכר את הזמנים בהם כתבו בדיו ושלחו את המכתב במעטפה מעוטרות בלוגו של בית המלון. היה בזה שיק מסוים. מעין הוכחה מתועדת לכך שאכן היית שם. אחר כך כולם עברו לדואר אלקטרוני. אף אחד כבר לא כותב ידנית. ובחדרי המלון כבר לא מחזיקים נייר מכתבים לשימוש האורחים.

לא הכרתי את רימאס טומינאס. רק נפגשנו כמה פעמים מאחורי הקלעים בתיאטרון וכטנגוב. הוא לא אהב להתראיין ולדבר עם עיתונאים. סתם בזבוז זמן. והזמן שלו היה מדוד מאוד. עוד הרבה לפני שנודעה האבחנה הרפואית. זה הסגנון המערבי – להימנע מבזבוז זמן, כסף ורגשות. גם לטקסים למיניהם של פרסי התיאטרון שזכה בהם בקביעות, קשה היה להביא את טומינאס. אני זוכר את טקס פרסי התיאטרון "מסיכת הזהב" ב-2014 בתיאטרון בולשוי. הוא לא הצליח לדבר אז. אנגינה? הצטננות? במקומו דיברה לודמילה מקסקובה (1). כהרגלה שופעת שנינות וחוש הומור. והוא רק עמד בצד ובחיוך מבודח הקשיב לשחקנית האהובה שלו.

(1) לודמילה מקסאקובה. השחקנית הקבועה ו-"הקמיע" של רימאס טומינאס. אחת השחקניות הוותיקות והמפורסמות של תיאטרון וכטנגוב.

המחלה תקפה ונסוגה לסירוגין. הוא שיחק איתה את המשחק הסודי שלו, ולא שיתף בו כמעט אף אחד. בהיותו אדם מחונך היטב, הוא לא אהב להעמיס על אחרים את הצרות שלו. תמיד הורגש בו משהו מערבי. הוא היה מסוג האנשים שהסובייטיות לא הטביעה בהם את חותמה. חולצות לבנות, צחורות מגוהצות, גו זקוף, פרופיל חד, נימה סרקסטית, לגלגנית במקצת של איש שמכיר את נפש האדם על בוריה.

רימאס טומינאס בתיאטרון גשר, צילום: אולגה דובובה 

לא הכרתי אותו כשהיה ממש צעיר. הוא סיים את לימודיו באקדמיה הממלכתית לתיאטרון בדיוק כשהתחלתי ללמוד שם. אבל מה שחיבר בינינו הייתה אהבת אמת לבמאי אנטולי אפרוס (2) ולתיאטרון שלו. בזמנו, בגלל האהבה הזאת רימאס כמעט נזרק מהאקדמיה. באותה תקופה השלטונות נלחמו במורשת של אפרוס בשיטתיות אדוקה, כמו במגפה. ולמרות זאת הליטאי העקשן הזה נשאר נאמן לאהבתו. הוא אפילו נזכר בה באחת החזרות האחרונות שלו: "רציתי להיות כמו אפרוס. אפילו מצאתי שחקנים שהיו דומים לשחקנים שלו – יאקובלבה, וולקוב (3)... ובאמת הצלחנו!".

(2) אנטולי ווסילייביץ' אפרוס (1925-1987) במאי, מחנך, יוצר סובייטי. עבד בתיאטרון טגנקה, מאלייה ברונאיה ועוד.

(3) אולגה יאקובלבה וניקולאי וולקוב. שחקניות בתיאטרון וכטנגוב.

הם כבר דיברו עם דמיטרי קרימוב (4) על האפשרות שיביים בתיאטרון וכטנגוב. אבל קרימוב היה אז מאוד מבוקש ויכול היה להתחיל את החזרות רק בעוד שנתיים. "רק בעוד שנתיים" - נאנח רימאס. הוא כבר הפסיק לחשוב במושגי זמן כאלה. אבל הוא הסכים בהשלמה שקטה. שיהיה בעוד שנתיים!

(4) דמיטרי קרימוב. בנו של אנטולי אפרוס. מעצב, במאי, יוצר רוסי עטור פרסים. עזב את רוסיה לאחר הפלישה לאוקראינה. עיצב בתיאטרון גשר את התפאורה להצגה הראושנה של התיאטרון, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" (1991).

הוא עוד לא ידע שחייו עומדים להשתנות מקצה לקצה, כמו גם חייו של דמיטרי קרימוב עצמו. הוא לא ידע שאחרי שאיבד את התיאטרון וכטנגוב וגורש מהתיאטרון שלו בווילנה, הוא ימצא עיר מקלט אחרונה לחופי הים התיכון, בתיאטרון הישראלי גשר.

כמובן שבגשר הוא היה אורח, זר, תושב זמני. ללא ידיעת השפה ובלי תוכניות לעתיד. כמעט הכול היה כבר מאחוריו. אבל טומינאס לא התעסק בעלבונות העבר או ובמשברי ההווה. הוא בא לישראל בגלל שקראו לו לבוא. בגלל שהציעו לו עבודה. ושום דבר מלבד העבודה לא עניין אותו. מה גם, שלפתע באופק הבליחה פריז.

מנכ"ל גשר, לנה קריינדלין סיפרה ש-"אנה קרנינה" הייתה למעשה תחליף לסיבוב הופעות גדול של תיאטרון וכנטגוב עם "מלחמה ושלום" ב-2023. ההופעות בוטלו בגלל המלחמה. אבל בלו"ז התיאטרון הפריזאי Les Gémeaux  עדיין היו משוריינים עשרה ימים להופעות אורח. ואם כך, למה לא להעלות שם הצגה חדשה? ועדיף הצגה בבימויו של טומינאס. וגאוני ממש אם זאת תהיה הצגה על פי טולסטוי.

וזאת התשובה לשאלה מדוע התיאטרון הוא בן אלמוות. המקום היחיד עלי אדמות שבו מתגשמת מילת הקסם "אם". ואז הכול התחבר – גשר וטומינאס וטולסטוי ואחר כך גם פריז.

מתוך ההצגה "אנה קרנינה" בתיאטרון גשר. צילום: אלכסנדר חנין 

החזרות נערכו ברוסית. קולו של טומינאס לווה בקולו של המתורגמן לעברית. שפה גרונית, מלאת תשוקה, חורכת. מנגינה שונה לחלוטין משפתם של גיבורי הרומן. נדרש עיבוד, כיוונון, וויסות, קצב פנימי ייחודי כדי לא ליפול, לא להידרדר לאינטונציות המוניות.

טומינאס לא רק מספר במילותיו הוא את קטעי המפתח של הרומן ומשמיע ציטוטים נבחרים.

הוא גוזר ומוכיח את הנוסחה התיאטרלית שלו ל-"אנה קרנינה": מינימום מילים (ורק של טולסטוי!), במה כמעט ריקה (עיצוב במה של שותפו הקבוע, היוצר אדומס יאצובסקיס) – פעם זה אולם תחנת הרכבת לנוסעי המחלקה הראשונה, ופעם – חדר המתנה בבית המשפט, אליו לא הגיעו בני הזוג קרנין.

מכל הנשפים והענתיקות המפוארות, שעד היום ממלאים את הבמה בהצגות על פי טולסטוי, נשארה רק נברשת בדולח, שבמערכה השנייה פעם נדלקת ופעם נכבית, מטרידה ומעוררת דאגה. וכורסה מרופדת בקטיפת ארגמן בסצנה באופרה.

מינימום אביזרים. תלבושות מאוד ניטראליות. אילולא מעיל הקצינים הלבן של ורונסקי (אבי אזולאי) במערכה הראשונה, אפשר היה לחשוב שהעלילה מתרחשת נניח בתחילת המאה ה-20. לא מורגש כמעט שום הבדל.

"מייד ידעתי שאביים חמש-שבע תמונות בהן אנה תבהיק בנצנוץ קר, תחלוף פה, תעבור שם, כמו עוקבת אחרי כולם, דוחה את כולם או מושכת... כלומר, מה שמרתק אותי זה הרעיון של אנה, מותה המהיר, היותה נידונה למוות, המוות הבלתי נמנע שלה" (מתוך ראיון לאולגה טימופייבה, עיתון "נוביה גזטה", 24 פברואר 2023).

אנה, בביצועה של אפרת בן-צור, היא אישה מהתקופה ההיא. פרופיל תנכי מפוסל, כתפיים שמוטות, מבט אפל, שיער שחור מחולק בשביל אלכסוני. יש באנה שלה משהו מהשד המובס של ורובל (5). "השד בכבודו עם חיוך של תמר" (6). אבל לא רק סיפור נפילתה מעניין את טומינאס, אלא גם הרגעים של ההתעלות.

(5) מיכאיל אלכסנדרוביץ' ורובל. אמן, צייר רוסי. 1856-1910.

"היה בה משהו מהשד" – כתב טולסטוי. הוא גם מתפעל מאנה שלו, גם מזדהה עם כאבה, וגם מפחד, ובסוף הוא כבר שונא אותה.

אצל טומינאס זה אחרת. הוא בעצמו אמר שאנה שלו מאושרת: "היא ידעה התעלות, ידעה נפילה, וידעה את הפסגה. וממרום הפסגה הזאת היא ראתה את העולם. ומאוד התאכזבה ממנו. ומצאה רק דרך אחת להיחלץ - לעזוב את העולם הזה, להניח לו להמשיך להירקב. ולהביט ממרומי השמיים על אנשים שמנסים לטפס, שמחפשים משהו".

מכאן גם עיצוב הדמויות של קיטי (רוני עינב) ודולי (קרין סרויה), שמצוירות בקווים מדויקים, חסכוניים ואירוניים. גם הגברים – אוסף מרשים של חליפות אפורות זהות, צילינדרים שחורים ומעילים. ולכן גם בולטת כל כך דמותו של סטיבה אובלונסקי, אוהב חיים ואנשים, מלא ניצוץ (ללא ספק ההצלחה של ההצגה – יובל ינאי).

ואנה, כפי שרימאס ראה אותה, וכפי שאפרת בן-צור בהתמסרות טוטאלית משחקת אותה – היא אישה שהשד פיתה אותה. היא רועדת מקדחת האהבה, גופה מצטמרר, רגליה כושלות למראה המעיל הלבן של ורונסקי. ולא כמשל, אלא פיזית ממש. היא מאבדת שליטה ומבצעת תנועות מטורפות, על גבול גסות, לפני שהיא מתמזגת עם ורונסקי בריקוד הוואלס. היא זקוקה נואשות לגבר הזה בלבן, שייקח אותה ביד בטוחה ויוביל אותה בריקוד. וכל זה כמעט ללא מילים.

הכול כאן בנוי על תנועה, פלסטיקה, ג'סטות. כמעט כמו סרט אילם בשחור לבן. לא לחינם "אנה קרנינה" זה הרומן האהוב ביותר על הקולנוענים בכל הזמנים. "אנה" של טומינאס קולנועית מאוד. קלוז-אפים דוממים.

מתוך ההצגה "אנה קרנינה" בתיאטרון גשר. צילום: דניאל קמינסקי 

אף אחד לא מאושר פה. בהצגות אחרות, לפחות מתרוצץ על הבמה סריוז'ה הבלונדיני, לרוב - ילד של אחד השחקנים, בן ערובה צעיר של מאחורי הקלעים. אצל טומינאס גם הוא איננו. רק צעצוע של דב, שאנה מביאה לבנה כמתנה ממוסקבה. אחר כך קרנין עצמו (גיל פרנק) יסתובב מחובק אתו.

העולם שטומינאס מגלה ברומן של טולסטוי – זאת אדמה כבויה של אנשים עייפים, מיואשים מהמאבק בגורל, חיים צעד אחד מהמוות, אבל ממשיכים כהרגלם לייסר אחד את השני. אפור על גבי אפור, שחור על גבי שחור... ורק כיסא בצבע דם – העלייה על המוקד של אנה, לצלילי האריה מ-"מאדאם בטרפליי" בביצועה של מריה קאלאס. קול נקמה. זעקה דמונית מקפיאה את הלב וקוראת להתלוות אליה אל התהום. ואין שום פריז, והתחנה הסופית "אין מוצא". "נא לפנות את הקרונות".

והאיכר הזקן מהחלום של אנה שדיבר צרפתית – גם הוא לא יהיה כאן. פרח כמורה מתמונתו של נסטרוב (7) (ניקיטה גולדמן-קוך) בגלימה מרופטת וכובע של נזיר, ילווה אותה בכל צעדיה כמו צל מסתורי, ירשרש דרך כל נפתולי העלילה, כדי להיות ליד אנה כשיגיע הסוף. ושוב, הבמאי מוותר על פסי רכבת, שריקת הקטר, אפקטים תיאטרליים. הוא גם מוותר על טקס ההצטלבות לפני המוות, כמו שכתב טולסטוי.

(7) מיכאיל וסילייביץ' נסטרוב. צייר רוסי 1862-1942.

מותה של אנה – מעין אטיוד בתנועה. ידיים חיוורות על רקע שחור, תנועת פרידה ארוכה. מחוות הגסיסה של התרבות האירופאית בעלטת הלילה שכבר ירד – זה מה שהעסיק את רימאס טומינאס כשהוא ביים את "אנה" שלו בגשר.

... ופריז אכן קרתה, כפי שתוכנן. והייתה הצלחה אדירה, שהתבטאה לא רק בהכנסות ומכירת הכרטיסים אלא גם בביקורות של המבקרים הכי קשוחים של פריז, שהכתירו את ההצגה של גשר כאחד משלושת אירועי התיאטרון החשובים של העונה.

הוא עוד יחזור לישראל כדי לביים את "סיראנו" מאת רוסטאן. כרטיס טיסה לכיוון אחד מווילנה לתל אביב ב-6 באוקטובר 2023. ב-7 באוקטובר אירע אשר אירע וכל התיאטרונים נסגרו.

"אז מה, קונים כרטיס חזרה?" – הציעה לנה קריינדלין שבכל סיטואציה בחיים שומרת על קור רוח עוקצני.

"בשום פנים ואופן לא, - הייתה תשובתו המיידית של רימאס – "כבר ברחתי ממלחמה אחת. אני לא מתכוון לברוח יותר לשום מקום".

כל ההצגות בוטלו כאמור, ולכן הבמה הגדולה הייתה פנויה לחזרות. בדרך כלל העלייה לבמה הגדולה מתרחשת כשבועיים ולעתים אף פחות, לפני הצגת הבכורה. ופה הכול היה לרשותו כבר מהתחלה – מרחב בימתי פתוח, ענק, עירום. כולו שלו.

"זה הרי גן עדן, גן עדן" היה אומר רימאס.

הוא היה כל כך מרוכז ב-"סיראנו" שלו שסירב בעקשנות לרדת למקלט שנמצא במרתף התיאטרון.

"אני מעדיף למות כגיבור ישראל ולא כחולה אונקולוגי בבית החולים".

בעצם, מדי פעם הוא כן היה קופץ ממקומו בהישמע האזעקות. ולא כדי להסתתר מהפגזות, אלא כדי לעשן בשקט בפינה הסודית שלו, כל עוד אשתו לא רואה. הרופאים אסרו עליו לעשן.

... אני עובר על סרטוני הווידיאו מהחזרות האחרונות שלו בגשר. אני רואה איך השחקנים מקשיבים לו, רואה את עיניהם המאוהבות. שומע את התרגום למילים וההערות שלו, צלילי רקע גרוניים של עברית. ואני חושב איך הכול התחבר, התערבב, איך נקשרו כל הקצוות בתוך גורלו המופלא של האיש הזה. ההצגות שלו בגשר: "אנה קרנינה" – קידת פרידה לתרבות הרוסית, "סיראנו" – זיקוקים תיאטרליים לכבוד צרפת האהובה. ועוד הצגה אחת "אל תסתכל לאחור" – אזהרה רועמת, שנשמעת היום לכולנו כצוואתו של אורפאוס מליטא.

"סיראנו" תהיה ההצגה האחרונה שלו. שירה ודם, מלחמה ואהבה - הכול ביחד. כאוס של החיים והמוות ומעל כל אלה מרחף קולו של המשורר הדגול.

בהצגת הבכורה צולמה תמונה מדהימה: שלומי ברטונוב, משחקניו המובילים של גשר, בתפקיד סיראנו, עומד על הברכיים ומודה לרימאס טומינאס. תמונת פרידה שנדמה כי רמברנדט בכבודו ובעצמו ביים אותה.

שלומי ברטונוב ורימאס טומינאס בחזרות להצגה "סיראנו", צילום: אלכסנדר חנין

 תרגום לעברית: אלונה מינקובסקי