ההשראה לרומן "החטא ועונשו"

מתוך מדורי הפלילין של העיתונות הרוסית של סוף המאה ה-19

מספר מקרים פליליים שהתרחשו במוסקבה ובסנקט-פטרבורג בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19, היוו השראה לבסיס הרומן של דוסטוייבסקי.

הבולט שבהם היה פרשת גרסים צ'יסטוב.

הדיווחים הראשונים על הרצח הכפול הופיעו בעיתוני מוסקבה ופטרבורג זמן קצר לאחר האירוע; לאחר מכן פורסמו ידיעות על כך שהפושע נתפס. אך שיא העניין הציבורי בתיק של גרסים צ'יסטוב נוצר בספטמבר 1865, כאשר העיתון "גולוס" ("קול") שיצא לאור בבירה, החל לפרסם ציטוטים מתוך אולם בית המשפט. וכך יכלו הקוראים להיחשף לפרטים עקובים מדם של המקרה ועל עבודת חוקרי המשטרה.

הרצח התרחש במוסקבה ב-27 בינואר בין השעות 19:00 ל-21:00. גרסים צ'יסטוב הגיע לדירת קרובי משפחתו, כאשר הם לא היו בביתם וכל הרכוש נשאר בהשגחת הטבחית אנה פומינה בת ה-62. צ'יסטוב ידע יום קודם שהזקנה תהיה בדירה לבדה. בשבועות שלפני הרצח, הוא ביקר בדירה לעתים קרובות, שוחח עם הטבחית, וזכה באמונה. לכן בליל האירוע היא הכניסה אותו לדירה ללא כל חשש. באותו זמן התארחה אצל פומינה הכובסת מריה מיכיילובה, בת 65. שלושתם התיישבו לשולחן, שתו וודקה, אכלו מלפפונים חמוצים. מתחת למעילו הסתיר צ'יסטוב גרזן - חד, עם ידית קצרה. צ'יסטוב חיכה עד שאחת הזקנות הלכה להביא עוד כיבוד, ואז תקף את השנייה.

"הוא מיד היכה את מיכיילובה בגרזן בראשה, והיא נפלה לרצפה, ואחריה התהפך הכיסא עליו ישבה. צ'יסטוב, במכה נוספת, חתך את צווארה מלפנים. לאחר מכן התכונן להרוג את הטבחית, וברגע שהיא שבה מהמטבח לחדר האוכל, עם המלפפונים שהביאה מהמרתף על צלחת, צ'יסטוב הפיל אותה לרצפה במכת גרזן".

פרטים אלה של הפשע שוחזרו על ידי התובע לפי האופן בו נמצאו הגופות ולפי אופי הפציעות:

"...הזקנות ההרוגות שכבו על הרצפה... אנה פומינה במטבח, ליד התנור, על צדה הימני, ראשה פונה לתנור, רגליה לדלת המובילה לחדר האוכל. מתחת לחזה שלה הייתה צלחת חרסינה לבנה, שני מלפפונים חמוצים ומפתח למרתף. האיכרה מריה מיכיילובה שכבה בחדר האוכל, על גבה, עם ראשה מוטה מעט שמאלה ופונה לתנור ההולנדי ולדלת חדר השינה, רגליה לכיוון החלון; סביב הצוואר והראש של שתי הגופות היה על הרצפה כעשרה פונט (יחידת מידה) של דם קרוש. התזות דם נראו מתחת לשולחן ועל אריחי התנור... על פי הבדיקה הרפואית-משפטית של הזקנות ההרוגות, נמצאו אצלן, מלבד פצעי חתך בפנים ובראש, פצעי חיתוך קטלניים לחלוטין: אצל הטבחית פומינה בחלק האחורי של הגוף - פצע חתוך רוחבי, עם שוליים ישרים, המתחיל מזווית הלסת התחתונה בצד שמאל, עובר לאורך כל החלק האחורי של הצוואר, על פני 4 וורשוק (יחידת אורך ישנה), ומסתיים כוורשוק אחד לפני האוזן הימנית. השכמה הימנית נפצעה, ונראו שטפי דם על פני המוח ובבסיסו כתוצאה מאלימות חיצונית. אצל חברתה, האיכרה מריה מיכיילובה - בראש שלושה פצעים טריים חתוכים... בחלק הקדמי של הצוואר - פצע חתוך באורך ארבעה וורשוק, המתחיל מזווית הלסת התחתונה בצד שמאל ומגיע עד לזווית הלסת התחתונה בצד ימין".

מתוך ההצגה "החטא ועונשו" בתיאטרון גשר

לאחר מכן חיפש צ'יסטוב במקומות מסתור אפשריים, גנב את הכספים שמצא, כלי כסף, תכשיטי זהב ויהלומים, כרטיס הגרלה בשווי מאה רובל ועזב את מקום הפשע. השווי הכולל של הרכוש הגנוב הגיע ל-11,280 רובל.

קרובי משפחתו ומכריו של צ'יסטוב, שנפגשו איתו לאחר האירוע, דיווחו עליו לרשויות. הוא נעצר כעבור יממה אך כפר בתוקף באשמתו. הוא דבק בעמדה זו לאורך כל החקירה, וגם בבית המשפט הפריך את כל ההאשמות. את צ'יסטוב שפט בית דין שדה צבאי: תיקים אזרחיים נדונו בבית משפט זה במקרה של פשע חמור במיוחד, ואשמת הנאשם הייתה ברורה ולא דרשה פעולות חקירה נוספות. הייחוד של המשפט היה בעקשנותו של צ'יסטוב. זה גם אפשר לתובע להדגים במלואה את עבודת התביעה, להראות את כוח הראיות ואת אופן הסקתן.

ראשית, התובע ניסה לבטל את האליבי שסיפק צ'יסטוב. הנאשם טען שביום הרצח ביקר כמה ממכריו, הגיע לכל אחד מהם ברגל, שתה תה במסעדה, ואז הלך לתיאטרון. התובע הפריך את טענות אלה כאשר הצליח להוכיח שהמסלול אותו תיאר הנאשם היה לוקח הרבה יותר זמן ממה שטען:

"הוא אומר שיצא מהחנות, מכיכר פוקרובסקיה, בשש בערב והלך מעבר לגשר פוקרובסקי לסוחר מתכת שלא הכיר; המרחק הזה, לפי מפת מוסקבה, יהיה יותר מארבע וורסט (מידת מרחק); ההליכה לשם מצריכה לא פחות משעה - יהיה שבע; מגשר פוקרובסקי הלך לגיסו הבכור, לבסמנאיה - המרחק יהיה שתי וורסט; כדי לעבור אותן, תידרש חצי שעה - יהיה שבע וחצי; עם הגיס הוא הלך לשוק הגרמני ושתה שם תה; זה מצריך לא פחות משעה - יהיה שמונה וחצי, ולבסוף, מהשוק הגרמני לתיאטרון מאלי - ארבע וורסט; שעה הליכה - יהיה תשע וחצי. הנה, לפי החישוב הנוח ביותר לצ'יסטוב, מתגלה שהוא לא יכול היה לשמוע את ההצגות שציין. ...הוא לא הזכיר את ההצגה 'לימוד הדדי' ואת הדיברטימנטו (סוג של יצירה מוזיקלית), אליהם הוא יכול היה להגיע לפי חישוב הזמן שלנו. בנוסף, צ'יסטוב שייך לכת הרסקולניקים (מאמינים פרבוסלאביים שלא קיבלו את הרפורמות הכנסייתיות של המאה ה-17), שלא הולכים להצגות..."

לאחר מכן סיפר התובע על הגילוי המוצלח של הרכוש הגנוב: כעבור חודש מצאו אותו קבור בשלג ליד החנות בה עבד צ'יסטוב. התובע נימק כך: אם הרוצח היה מישהו אחר, הוא בוודאי היה מספיק לממש את השלל, למכור את התכשיטים, לבזבז את הכסף. אך הכל נשאר מונח בערימת השלג. משמע, זו עוד ראיה נגד צ'יסטוב. בהתחלה הוא הסתיר את מה שגנב במקום שהכיר, אך אחר כך כבר לא יכול היה לעשות איתו כלום בגלל שנתפס.

אבל הנסיבה העיקרית, עליה התעקש התובע, הייתה מצבו הנפשי המדוכא של צ'יסטוב לאחר המעצר ובמהלך החקירה:

"בתיק יש מידע שהנאשם צ'יסטוב בליל ה-27 ל-28 בינואר היה במצב נורא, שהעיד על מאבק פנימי ועינוי שהתרחשו אצלו, אותם מסוגל לשאת רק אדם שביצע פשע נורא..."

"החוקר הבחין אצלו בהתרגשות נפשית חזקה, שהתבטאה מדי פעם ברעידת ידיים ושינויים בפנים; כשהצביעו על החפצים שנמצאו ליד החנות שלו, צ'יסטוב החוויר והראה סימני התרגשות בפניו; התרגשות כזו אצל צ'יסטוב, שלא מצטיין באופי ביישני, אי אפשר להסביר בשום דבר אחר מלבד הכרה פנימית באשמתו ופחד מעונש ראוי".

עדי המפתח היו מכריו של צ'יסטוב, שראו אותו בלילה שלאחר הרצח ואישרו תחת שבועה שהנאשם "רעד כולו, לא יכול היה לדבר, שלוש פעמים יצא לחצר". ל"מבוכה" זו של הנאשם הוקדשה מחצית מנאום ההגנה, שניסתה להוכיח שהעדים השמיצו את צ'יסטוב מטיפשות, ושהוא התבייש בשיחות עם החוקר, כמו כל אדם נורמלי שנעצר בחשד לרצח.

מתוך ההצגה" החטא ועונשו" בתיאטרון גשר

מתוך ההצגה "החטא ועונשו" בתיאטרון גשר

בסופו של דבר, צ'יסטוב לא הודה באשמתו. האחרון שניסה לשכנע אותו היה הכומר: זה היה הליך פורמלי שיושם בתקווה שדברי נציג הכמורה יהיו משכנעים יותר מדברי הפקידים.

מתוך פרשה זו וסיקור המשפט לקח דוסטוייבסקי את הבסיס העלילתי לרומן: רצח מתוכנן היטב, שני קורבנות, זמן האירוע בין 7 ל-9 בערב, גרזן ככלי הרצח העיקרי, כסף גנוב שהוסתר ולא נעשה בו שימוש. כמו כן, הסופר התרשם מעבודת החקירה - תשומת הלב של התובע לפרטים ולמצבו הנפשי של הגיבור.

באוגוסט 1865, עם תחילת משפטו של צ'יסטוב, התרחש רצח נוסף בפטרבורג. הפושע, סטפנוב, ניסה לשכנע את הקורבן, דוברסובה, כי הביא עבורה חבילה. הוא פתח את הקופסה לאט, וכשהיא התקרבה לראות מה קורה, חבט בה עם אבן שהחביא. הפרשה עוררה עניין רב בציבור, וייתכן כי דוסטויבסקי שאב ממנה השראה לסצנות בפרק שבו רסקולניקוב מביא פיקדון מזויף, על מנת להסיח את דעתה של המלווה בריבית אצלה התכוון לבצע את הפשע.

מאין הגיעה שיטת החקירה של פורפירי פטרוביץ'?

בנובמבר 1864 אושרו ברוסיה תקנות חדשות למערכת המשפט, שנכנסו לתוקף ב-1866, זמן קצר לאחר סיום כתיבת הרומן. התקנות שינו את מבנה החקירות והעדיפו איסוף ראיות מדוקדק על פני הודאה באשמה כגורם מכריע. דוסטויבסקי עיצב את דמותו של פורפירי פטרוביץ', החוקר ברומן, בהשראת מערכת המשפט הישנה, שבה הודאה באשמה נחשבה להוכחה החשובה ביותר. לעומת זאת, התקנות החדשות שאפו לגלות את האמת המלאה ונתנו משקל שווה לכל הראיות.

מתוך ההצגה "החטא ועונשו" בתיאטרון גשר