טרטיף והמאבק בין המתחרדים לחופשיים

טרטיף והמאבק בין המתחרדים לחופשיים

מאת יהושע סובול

בשנת 1643, זמן קצר לאחר שמולייר בן ה-21 מייסד את להקת "התיאטרון המהולל" שלו, מגורשת הלהקה מפאריס על ידי הכומר הראשי של כנסיית סן סילפיס, המשתייך לאחוות "הסאקראמנט הקדוש" שהוקמה ע"י חוגים חרדיים שראו בתיאטרון את אויב הכנסיה.  מולייר יוצא עם להקתו מפאריס לשנות נדודים ארוכות וקשות  במחוזותיה השונים של צרפת  כשהוא עצמו וחברי להקתו חיים מהיד לפה ומהיום למחר. בשנות התלאות האלה של חיי תיאטרון נודד, ובהופעות לפני קהלים פרובינציאליים מזדמנים מתגבש סיגנון הלהקה כסיגנון של תיאטרון אימפרוביזציה על נושאים של הקומדיה דל ארטה וטיפוסיה. התוצאה היא שמולייר רואה במחזות שנוצרו בדרך זו פרטיטורה פתוחה ערב ערב לביצוע חדש, ולא טקסט ספרותי. כשאחד מחברי הלהקה מתמסר להוצאה לאור של המחזות, מולייר לא טורח אפילו לעבור על ההגהות.

ב-1658 חוזרת הלהקה לפאריס מקץ חמש עשרה שנות נדודים.

השנים הן שנות הקונטר-רפורמציה בצרפת. בפאריס משתוללת ריאקציה דתית שמתבטאת בהתחרדות חשוכה, ובהשתלטות הצדקנות וההתחסדות על רוח הזמן. פאריס מלאה נביאי-שקר ומשמרות צניעות שמלשינים על נשים בוגדות, מטילים חיתתם על נערות ונשים צעירות ומתערבים גם בפוליטיקה.

תמונה מתוך ההצגה "טרטיף" (1995) בבימויו של יבגני אריה

מבחינה זו דומה רוח הזמנים ההם במאפיינים רבים לרוח הזמן שלנו. החילוניות שזוכה לכינוי "חופשניות" מזוהה עם פריצות וריקנות, ומולה - קמים אנשי המימסד הדתי שמתיימרים להגן על המוסר הציבורי. אחת התנועות הפוליטיות המשפיעות באותן שנים יוצאת  ממיסדר פור-רויאל הצדקני הספוג ברוח הז'אנסניזם.  זו אידיאולוגיה  שמבוססת על פירוש שהכומר ז'אנסן נתן לתפיסת האדם של אוגוסטינוס שעיקרה שלילת חירות האדם. על בסיס התפיסה הזאת גורס הז'אנסניזם כי על האדם להיות שפל-רוח וכנוע לגורלו.  בהיותו יצור נטול חופש, בין כה וכה אין ביכולתו לעשות דבר כנגד גורלו הגזור מראש, ואם החסד האלוהי לא נח עליו מרחם אימו, לא יועילו לו כל מאמציו לשנות את גורלו.   מעניין לבחון את הז'אנסניזם לאור העימות הנוכחי בין השלמה כנועה עם הגורל הגנטי הדטרמיניסטי והסירוב לשנותו בעזרת רפואה גנטית, לבין הרצון והיכולת להשפיע על "הגורל הגנטי" בעזרת התערבות במערך הגנטי של האדם.

ההצגה "טרטיף" עלתה בתיאטרון גשר פעמיים. פעם אחת ב-1995, כאשר את התפקיד של "הצדיק" המתחזה חלקו איגור מירקורבנוב וישראל (סשה) דמידוב ואת ואלר שיחק דרור קרן.

בפעם השנייה המחזה עלה ב-2009, אז גילם את טרטיף אלכסנדר סנדרוביץ'. את שתי ההצגות ביים יבגני אריה, מייסד התיאטרון ומנהלו האמנותי.

לתוך אווירה טעונה זו מטיל מולייר בשנת 1662  את מחזהו "בית הספר לנשים". גיבור המחזה ארנולף המיזדקן מגדל לו אישה בדמותה של הנערה אנייז, שהוא מנסה לנטרל את נשיותה ולשומרה בבורותה כדי שלא תצמיח לו קרניים.  הטבע עושה את שלו, והיא פוגשת בצעיר בשם הוראס , (שבסוף מסתבר גם שנועד לה מלידה) וסופו של הטבע להתגבר על נסיונו האומלל והנלעג של האדם לכופפו למוסר הצדקני-חרדי שמבקש לכפות עצמו על הדחפים הטבעיים של האדם ולדכא אותם.

הצלחת "בית הספר לנשים" עם הקהל והביקורת  מעוררת את זעמם של החרדים, שרואים במחזה לעג לערכיהם המקודשים, והם תוקפים את המחזה ואת רוחו. כך כבר בצעדיו הראשונים מאז שובו לפאריס מצטייר מולייר כמחזאי שנוי במחלוקת.

שנה שלימה נמשך המאבק והפולמוס הציבורי סביב "בית הספר לנשים".  מולייר לא מוותר, ובתגובה לטענות החרדים  כי המחזה נגוע בטעם רע, הוא מעלה את "ביקורת בית הספר לנשים", מחזה שבו נשות סלון שנחלקות לשני מחנות מתווכחות על המחזה "בית הספר לנשים".  מולייר מנצל את המיסגרת הדרמטית החופשית הזאת כדי לנגח את מבקריו ולצחוק עליהם.

המעשה הזה של מולייר מלבה ביתר שאת את זעמם של החרדים, ומחזאי אלמוני תוקף את מולייר ומאשימו בשחיתות מוסרית. מולייר מגיב על ההתקפה הזו בהצגה חדשה: "אימפרוביזציות וורסיי".  כל הלהקה, כולל מולייר, עולה לבמה ומאלתרת תגובה להשמצות. הכרוניקאי של הלהקה לה-גראנג' רושם בשלב מסויים את אחת האימפרוביזציות, או מאחד אחדות מהן לגירסה כתובה ומודפסת של אימפרוביזציות וורסיי.  מולייר ככל הנראה כלל אינו טורח לקרוא את הטקסט.

הרוחות בפאריס מתלהטות. מתנגדיו של מולייר רואים בו עתה יריב עז פנים ומסוכן שמשתמש בבמת התיאטרון בלי מעצורים להפיץ את דעותיו החתרניות, ולשים ללעג ולקלס את מבקריו.

תמונה מתוך ההצגה "טרטיף" (2009), בימויו: יבגני אריה

ההתקפה משולחת הרסן על "אימפרוביזציות וורסיי" מניעה את מולייר לכתוב את "טרטיף", כאשר אותו מחזאי אלמוני שנמנה עם מחרפיו התוקפניים ביותר משמש לו ככל הנראה דגם לעיצוב דמותו של טרטיף.

ההצגה בגירסה בת שלוש מערכות עולה לראשונה בחגיגות "עינוגי האי הקסום"  בוורסיי. ההצגה הראשונה מתקיימת ב-5 במאי 1664 בנוכחות 600 מוזמנים, רובם ככולם אנשי חצר.

השמועות על תוכנה החתרני של ההצגה מגיעות לאוזני החרדים, וב-17 במאי עיתונם של החרדים "הגאזט דה פראנס" מכנה את מולייר "שטן בלבוש אדם".  בעזרת אימו של המלך לואי הארבעה עשר, שהיא עצמה מתחרדת, משיגים קנאי הדת איסור להציג את "טרטיף".

בעקבות האיסור על הצגת "טרטיף" פותח מולייר במסע הסברה שנמשך ארבע שנים שבמרוצתן הוא מקיים חוגי-בית בקרב משפחות האצולה בפאריס. בחוגי בית אלה מבצע מולייר הקראות של המחזה ומקיים שיחות שיכנוע במטרה ליצור שדולה למען ביטול האיסור. המערכה המייגעת הזו נושאת פרי, וב-5 בינואר 1669 נעתר המלך להפצרות השדולה, ומעניק רשיון להציג את המחזה על במת התיאטרון והמחזה מוצג כ-60 פעם.

המאבקים הבלתי פוסקים מסביב לטרטיף מתישים את מולייר, שבריאותו רופפת גם בלאו הכי. ארבע שנים נותרו לו לחיות, והוא כותב עוד חמישה מחזות שהאחרון בהם הוא "החולה המדומה", שבו משחק מולייר את דמותו של ההיפוכונדר ארגן.

באמצע ההצגה הרביעית של המחזה, ב-17 בפברואר 1673 התמוטט מולייר על הבמה. הוא הובל לביתו ברחוב רישלייה, שם נפטר. כיוון שלא אמר ווידוי לפני מותו, לא קיבל את המשיחה האחרונה ולא התכחש למקצועו כשחקן, ניסתה הכנסיה למנוע את קבורתו באדמת צרפת. כשהמלך שמע את הדבר, קרה אליו את החשמן של פאריס ושאל אותו עד לאיזה עומק מגיעה אדמת צרפת לפי ההלכה. החשמן הבין את הרמז והתחמק מהעימות בתשובה דיפלומטית: "עד לעומק תשע אמות".

המלך נתן אישור להביא את מולייר לקבורה "מתחת לאדמת צרפת", אך נענה לדרישת הכנסיה שההלווייה תתקיים בלילה, כדי להרתיע את תושבי פאריס מללוות את המחזאי הסורר בדרכו האחרונה.  בתגובה יצאו הפאריסאים בהמוניהם ללוות את ארונו של מולייר כשהם נושאים לפידים, וכך הפכה הלווייה למסע ניצחון של המחזאי המותקף והמושמץ  עד יומו האחרון על ידי המימסד הכנסייתי.

כך הפך פולמוס "טרטיף" לאחד משיאי העימות בין המתחרדים לחופשיים על נפשה ועל תרבותה של צרפת, וכך היה "טרטיף" לאחד מגורמי הניצחון של הזרם החופשני על קנאותם וצרות-מוחם של המתחרדים.

בחירת שפת התרגום

בבואי לתרגם את "טרטיף" לעברית עמדה לנגד עיניי השאלה באיזה רבדים לשוניים ראוי לבחור כדי להמחיש לקהל בן ימינו את שנינותו הסאטירית של הטקסט המוליירי ואת כוחו החתרני בחברה שנתונה בעימות בין כפייתיות דתית לתרבות חופשית. בחירתי נפלה על השפה שבה היה משתמש מין כלי קודש צבוע מתחסד ישראלי בן ימינו שעושה את הדת קרדום לחפור בו, ומנצל את תמימותם של הבריות כדי למצוץ מהם טובות הנאה כלכליות ופוליטיות. במילים אחרות, במלאכת התרגום נסיתי לחוש ולנחש איזו שפה היה מולייר שם בפי גיבורו אילו היה חי וכותב את המחזה בישראל של היום.