טרטיף (1995)

על כוחה הכמעט בלתי מוגבל של הצביעות הצינית

“Le Tarfuffe” בצרפתית - הצבוע.

“Tartuferie” צביעות והפועל “tartuffer” - פרושו להוליך שולל, לאחז עיניים. לא במקרה הפכה המלה שבחר מולייר למושג, ובכל השפות אליהן תורגם המחזה טרטיף הוא טרטיף הוא טרטיף.

משפחת אורגון סובלת מכפיה דתית מציקה מצד אורחו האהוב של ראש המשפחה, הלא הוא טרטיפנו. אמו הקשישה של אורגון שמאמינה בטרטיף, מתעמתת עם המשפחה, ואורגון עצמו "מכור" לגמרי לאהוב נפשו המתחזה לאיש דתי. לא די לו בסיפוק כל צרכיו הארציים של האורח, אלא הוא גם מזעזע את בני המשפחה בהודעה על כוונתו להשיא לו את בתו, מריאן.

דורין, המשרתת הפקחית והחצופה, מנסה למנוע את הבזיון ומסיתה את מריאן ואהובה ואלר, לפעול נגד "מזימת החתונה הזאת". הנשק העיקרי במלחמה נגד טרטיף היא אלמיר, אשת אורגון היפה, בה חושק המתחזה. טרטיף נופל בפח התשוקה שהיא טומנת לו ונחשף, אך אורגון מסרב להאמין לדברי בנו ושופך עליו את זעמו. קליאנט, אחיה המשכיל של אלמיר, מנסה גם הוא ללא הצלחה, להאיר את עיני גיסו. אפילו דמעות הבת לא משנות את דעת האב העיקש. רק "הדגמה חיה" שמציעה ומבצעת אלמיר בלית ברירה, פוקחת את עיניו ברגע הגורלי. הסוף המוליירי מפתיע כדרכו, אבל הפעם הוא כפול: חמוץ-מתוק, מר-מצחיק.

העלאת המחזה "טרטיף" בימי חייו של מולייר לוותה בחרמות ונידויים שעלו לו בפרנסתו, בבריאותו וגם קירבו את קצו. המחזה נאסר פעמיים והותר פעמיים להצגה, כשמולייר עומד לבדו מול מנגנון החושך הדתי של לואי ה-14 , ובסופו של דבר מנצח - במחיר כבד. 

בתולדות הדרמה יצר המחזה מהפך בז'אנר הקומדיה, שכן היתה זו הפעם הראשונה שנושא רציני טופל במסגרת קומית. מולייר משלב בו רגעים של מתח דרמתי רב עם מצבי פארסה, ומאפיין כל דמות על ידי סגנון דיבור והתנהגות. בעוד הוא תוחם את היצירה במסגרת הקלאסית הקשוחה - חריזה (אלכסנדרינית), חמש מערכות, סצינות מקבילות - מתח מולייר את המסגרת עד קצה גבול היכולת מבלי לפרוץ אותה, אך בעצם יצר תבנית חדשה. הנועזות הסגנונית, במיוחד בחידודי הלשון של דורין השובבה, גרמו לו להוסיף בגוף המחזה הערה "זו המשרתת מדברת" , להזהיר את הקורא המורגל ב"תקן" הלשוני הקלאסי.

"טרטיף" של "גשר" הוא המשך הניסוי של מולייר בפריצת המסגרת הלשונית, הבימתית, התיאטרלית, השענות על מסורתו הגדולה ופיתוחה בכיוון חדש.

הצגה ראשונה 29.7.1995