כמה מחשבות של מתרגם

כמה מחשבות של מתרגם

מאת דורי פרנס

ידידו ויריבו של וויליאם שייקספיר בן ג'ונסון כתב עליו שהוא היה "נשמת דורו" וגם שהוא "לא שייך לתקופה, אלא לכל הזמנים" - ושני הדברים נכונים. המחזות של וויל שייקספיר הם סוג של זיקיות – בכל רגע נתון הם נקראים אחרת לאור הנסיבות, משתקפים אחרת בראי המציאות ומקבלים משמעות לא צפויה בקריאה חוזרת. ככל שנדמה לנו שאנחנו מכירים אותם, הם תמיד מפתיעים מחדש ומגלים עוד זווית נסתרת שלא שיערנו שיש בהם. מדהים איך אותו טקסט יכול להיות מבוצע באופנים כל כך שונים בקיצוניות, ואיך שינוי דגש עשוי להפוך משפט, סצנה או מחזה שלם על פיהם. ממש כמו העולם, המחזות האלה נראים לנו כל פעם אחרת, תלוי באור, או מאיפה מסתכלים, ואיך.   

זה, אגב, נכון אפילו בשדה התרגום, שבו אני עודר. את "המלך ליר" תרגמתי במהלך 25 שנה, פחות-או-יותר ארבע פעמים. אם נדמה לך שהפעם לכדת משהו, דבר אחר מתחמק. כשאני קורא מחדש תרגומים קודמים שלי לשייקספיר, כמעט תמיד נראה לי שאני צריך לחזור ולתרגם אותם שוב. אפילו עם המחזה שאנחנו מציגים פה היום, "ריצ'רד השלישי", יש לי מיני-היסטוריה כזאת: לפני שנים אחדות תרגמתי תמונה אחת מתוכו, לבקשת בית-ספר לתיאטרון. כשהגעתי עכשיו לתרגם את המחזה כולו, לא הצצתי בתרגום הקודם של אותה תמונה, אלא תרגמתי מחדש, ואז, מסקרנות, השוויתי בין שתי הגרסאות: על שתיהן אפשר לומר שהן - מה המלה? – "מדויקות" (או "נאמנות"), אבל אלה שני תרגומים שונים לחלוטין. וזו הרי לא העברית שהשתנתה עד כדי כך במהלך חמש שנים. אז מה קרה? אולי זה קשור לעובדה שבפעם הראשונה תרגמתי את התמונה הזאת במנותק מהמחזה השלם, ואלו הפעם הגעתי אליה לפי סדר המחזה, אחרי שכבר נבנו והתבססו להם מין שפה וסגנון משלהם בהתחלה. אבל אולי זה גם קשור לאופן שבו הטקסט הזה פוגש אותך כל פעם אחרת, וסופח לתוכו את מציאות חייך ואת מציאות הסביבה והרגע. לא בכדי כתב השייקספירולוג הגדול יאן קוט ששייקספיר לא רק השפיע על הדורות הבאים, אלא הושפע מדברים שנכתבו אחריו... לא שאני יכול לשים על זה את האצבע, אבל יש לי תחושה שהימים הסוערים שעוברים עלינו עכשיו, ימי המחאות והמשילות, מתהדהדים איכשהו בתרגום הזה שנעשה בעיצומם.

יש עוד דבר שלא חדֵל להדהים את המתרגם (הזה): עם כל המחזאים האחרים שיצא לי לתרגם יותר ממחזה אחד שלהם, הרגשתי שעם הזמן אני כבר מזהה את הסגנון, שאני מרגיש בבית, שיש לי את המפתח, שאני מכיר את המוזיקה. אבל עם האיש המוזר הזה, וויליאם שייקספיר, אני מוצא את עצמי נקלע בכל מחזה לעולם אחר, מוזיקה שונה, סביבה  לשונית חדשה. בכל מחזה שלו כאילו נסעת לארץ אחרת, ואתה צריך להתרגל לאווירה, לשפה, לאקלים, לנופים, וללבוש בהתאם בגד אחר. אפילו בסדרת המחזות ההיסטוריים ש"ריצ'רד השלישי" הוא חלק ממנה – כמה שונה האטמוספרה של כל אחד מה"פרקים". אילו היו מטילים אותך לתוך "ריצ'רד השני" בלי להגיד לך מראש, לא יכולת לטעות ולחשוב שאתה ב"הנרי הששי". ומהרגע הראשון שבו פותח ריצ'רד דוכס גלוסטר את פיו, אתה מותז לתוך עולם שאין-לטעות-בו - העולם השערורייתי והמלא הומור שחור של "ריצ'רד השלישי",  מחזה חצוף ופרוע, בלי שום התחשבות בכללי ה"טעם הטוב". לפעמים נשמטת הלסת כשאתה רואה באיזה אופן בוטה וכמעט לא אמין הוא משקר בפומבי, מול כל האומה, ריצ'רד זה, ואתה שואל את עצמך איך הוא מעז לעשות את זה בלי בושה, ואיך האחרים קונים את השקר. אבל אז אתה מסתכל בחדשות, וחושב - - -      

אז כל מה שעל המתרגם לעשות הוא לנסות לנגן היום את התווים שהתווה לו אז המחזאי של הדור ההוא והזמן הזה, ולהשתדל לא לזייף מדי.

דורי פרנס