הדיבוק ביהדות

הדיבוק ביהדות

אחד המרכיבים המרתקים בפולקלור היהודי

על פי המסורת היהודית דיבוק הוא כינוי לרוחו של מת הנכנסת בגוף אדם חי. על פי רוב מדובר ברוח גבר הנאחזת בגוף אישה.

לעומת מסורות זרות, נוצריות ואחרות, בהן מדובר על רוחות רעות, שדים ואף על השטן עצמו המשתלטים על גופו של אדם חי ומדברים מפיו, ביהדות המושג "דיבוק" מיוחס לנשמת יהודי שנפטר, לרוב כזה אשר זהותו מוכרת לסביבה שבה הופיע. נשמת הנפטר נאחזת בגוף זר על מנת לתקן חטא שחטאה או כזה שנחטא כלפיה.

החל מן המאה ה-16 הצטברו תעודות ומסמכים ובהם סיפורי דיבוקים המתארים מקרי איחוז בחברה היהודית ומתעדים את תהליך גירוש הדיבוק בפרטי פרטים, חלקם נדפסו כקונטרס נפרד וחלקם כנספח לחיבור הלכתי או דרשני. הטקסטים כתובים בלשון הקודש, מלבד מקרים מועטים בהם נכתבו ביידיש או ביידיש מהולה בעברית.

אין ספק כי שגשוג תורת הקבלה בצפת באותה מאה השפיע על תפיסת הדיבוק בעולם היהודי כולו. ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש, עסק בעצמו בגירוש רוחות. התופעה שימשה כר מרעה רחב לז'אנר דידקטי של סיפורי מופתים אודות בעלי שם מגרשי דיבוקים, צדיקים מתקני עוולות, המסנגרים על נשמות תועות וחוטאות בפני בית דין של מעלה על מנת שלא יאבדו את חלקן בעולם הבא. תורת הגלגול הקבלית מדברת על שתי צורות יסוד: נשמת רשע שלא זכה להיכנס לגיהינום ולכפר על עוונותיו ונשמת צדיק הנכנס בהסתר גדול לגוף אדם חי על מנת לסייע לו בקיום מצוות ומעשים טובים, תופעה זו מכונה גם "עיבור".

אפרת בן-צור וישראל (סשה) דמידוב בהצגה "הדיבוק"

צילום: דניאל קמינסיק

הסימנים לכניסת הרוח משתנים ממקרה למקרה: התקפי היסטריה, אלימות, הפגנת כוח על-אנושי, עמידה על הראש, עיניה של המדובקת הופכות מזוגגות, היא חשה כובד איברים וכדומה. הביטוי הדרמטי מכל הוא דיבור בקול זר, קולו של הדיבוק. דווח על נשים שדיברו בשפות שאינן שולטות בהן כלל וידעו פרטים אישיים של אנשים שלא הכירו מעולם.

הדיבוק והמדובקת מתאחדים לכדי דמות אחת, או מתקיימים זה לצד זה לסירוגין, לעתים הם מכירים בנוכחותו של השני ולעתים אינם מודעים לקיומו. הדיבוק "נכנס ומתפשט תוך הגוף ההוא, כדמיון שהתפשטה בו נפש האדם עצמה, ושתיהם סובלין היסורין הבאים על הגוף הזה..."(שער הגלגולים לרב חיים ויטאל, דף ז, ע"ב).

גודלו של הרוח משתנה, "כגודל אגוז קטן או כביצת אווז", והוא מתנועע בתוך הגוף מאיבר  לאיבר. נודע על רוח שלא עלה לגרון הצר כדי לא לחנוק את החולה, ועל רוח אחר ששלט באיברי החולה ולא התיר לו לעשן או לשתות שיכר, ועל רוח שהצניע עצמו באיבר אחד כדי לא לשמוע את קול החרמות שהרב המגרש גוזר עליו. מראה הרוח לאחר יציאתו מן הגוף תואר כזבוב, נחיל זבובים, צרצר ואפילו דמות אדם ממש, עירום, יחף ופרוע שיער.

הדיבוקים מדברים, ממש כמו אנשים רגילים, ויש ביניהם פטפטנים אמתיים. לשאלות הרב המגרש הם עונים, לעתים בקול גס ונוהם ולעתים בלחישות מלאות תחנונים. יש והנוכחים מזהים מיד את קולו של הנפטר, סופר על נשמת חזן ששבה וזימרה בקול גדול מתוך גרונו של נער צעיר. בתשובותיהם התוודו הדיבוקים על חטאיהם, חשפו את חטאי הזולת ואף קבלו על חטאי הדור באופן כללי. יש ורוח מבקש דברי מתיקה או לגימת יין ואם לא מספקים לו זאת, הוא מצער את החולה.

דורון תבורי בהצגה "הדיבוק"

צילום: דניאל קמינסקי

מגרשי הדיבוק הינם בעלי שם, מקובלים, רבנים ומנהיגים, רבים מהם צדיקי החסידות. לפעמים מטלטלים חולה ממקום למקום עד שנמצא המומחה המתאים. על המגרש לשלוט בשמות הקדושים ובהשבעות, וכן להיות גדול בתורה וביראה. המגרש טובל במקווה טהרה ואוסף מניין גברים שיסייעו לו בתהליך הגירוש שחלקו המרכזי היה קרב מילולי בין המגרש לדיבוק, מעין משא ומתן שבו שכנע

המגרש את הרוח לצאת בדרכי נועם מן הגוף והבטיח בתמורה שיתפלל למענו למחילה מבית דין של מעלה.

בשלב זה של שאלות ותשובות מבקש המגרש לדעת את שם הרוח, וחוזר על דרישותיו בניסוחים שונים ממש כמו עורך דין המבקש להפליל נאשם באמצעות פלפולים ועורמה. לעתים מציגים עצמם הדיבוקים בשם בדוי ולעתים נופלים בפח ומסתבכים בלשונם עד לווידוי המלא. אמצעי הגירוש היו השבעות, תפילות, תחנונים ואיומים נעשה שימוש בגחל בוער או גופרית מעלה עשן שהוגשו אל נחירי המדובקת במטרה לחנוק את הרוח ולמנוע ממנו לצאת דרך נקב בגוף החולה, ובכך להזיק לחולה. בשלב מתקדמים יותר לווה הגירוש בתקיעה בשופרות, הדלקת נרות וכיבויים.

וידוי הדיבוק על חטאיו או על כאלה שנעשו כלפיו בחייו היווה שיעור חברתי שאינו גובל רק במקרה הפרטי ומשקף את חטאי הדור בכללותם. בין הסיבות שגרמו לדיבוק לשוב מן העולם הבא נמצאות עבירות על מצוות: אכילת טרפה, חילול שבת, אי אמירת קדיש, אי קריאת הגדה של פסח, ישנו מי שהתחיל בזלזול בנטילת ידיים וסיים בנישואים עם נוכרייה והולדת ממזרים, וישנם חטאים חמורים מאלה: שפיכות דמים, גילוי עריות, עבודת אלילים.

המגרש מדבר בסבלנות אל הדיבוק ומקשיב לו, אך משסירב הדיבוק לצאת גם בתום שכנועים רבים, על המגרש לא נותר אלא להשתמש בהשבעות ובצירופים קדושים וכשגם אלו לא עוזרים, נאלץ המגרש לנקוט בצעד החריף ביותר: נידוי נשמת הנפטר מכלל ישראל. נידוי זה, הדומה לחרם על אדם חי, הנו עונש חמור ביותר ורוב הדיבוקים נכנעים בשלב זה ומסכימים לעזוב את הגוף שבו נאחזו מרצון. מקובל שהרוח יצא בין הציפורן לבשר של זרת רגל שמאל, על מנת לא להזיק לגוף, אך ישנן עדויות על רוחות שיצאו מהעיניים וסימאו את החולה, מהפה בהזיקם לכושר הדיבור, ואפילו מן הערווה בגורמם לדימום. לאחר שנטש הרוח את הגוף, הוא יוצא דרך החלון ומתנדף. רוב המקרים מסתיימים ביציאת הרוח, אך נרשמו גם כישלונות במהלכם המדובק או המדובקת מתו.

אפרת בן-צור בהצגה "הדיבוק"

צילום: דניאל קמינסקי

בתחילת המאה ה-20, ככל הנראה בהשפעת תנועת ההשכלה היהודית, התמעטו מקרי הדיבוקים עד שכמעט פסקו לגמרי. שמא פסקה אמונתם של בני האדם בדיבוקים, שמא להיפך... סופר על הרבי הגדול מסטמר שביקר בישראל ובא אליו יהודי יוצא תימן אשר טען שדיבוק נכנס בבתו והיא מדברת בקול זר. והרבי מסטמר אמר: "אני חושב שהיא יצאה מדעתה. מוטב שתיקח אותה לפסיכיאטר טוב!" עד כדי כך השתנתה הגישה.

עם זאת, ידוע לנו על מקרי היאחזויות מודרניים ועל טקסי גירוש דיבוק בני ימינו בעולם ואפילו בארץ. בשנת 2009 נכנס ביהודית סיגווקר, תושבת דימונה בת 35, רוחו של בעלה המנוח, פנחס. הדיבוק קילל, דרש לשתות אלכוהול, כפי שנהג בחייו, ידע פרטים הידועים רק לו וביקש לכנס יהודים שיתפללו למענו. האישה הובלה אל בית המדרש "אהבת שלום" של הרב המקובל דויד בצרי. עשרות מקובלים התאספו במקום כדי להשתתף בטקס גירוש הדיבוק. עיתונאים שנכחו במקום תיעדו את התהליך וניתן לצפות בו באינטרנט. האישה המדובקת מפרכסת ומתעוותת כמו בהתקף אפילפסיה, הדיבוק עונה מגרונה, הרב משביע, מבקש ומאיים ומצווה כי יתקעו בשופרות. הדיבוק מבקש כי יעשו לו תיקון, מתוודה על חטאיו המתרכזים בעיקר באי קיום מצוות ובכפירה בה'. הרב מדליק נר לעילוי נשמתו אומרים סליחות, והדיבוק יוצא בין הבשר לציפורן, וזרת רגל שמאל של יהודית סיגווקר נותרת פצועה עוד ימים רבים אחר כך. אותו רב בצרי ניסה זמן מה לאחר מכן להוציא בשיחת סקייפ (!) דיבוק שאחז ביהודי מברזיל.

הניסיון כשל.

להמשך קריאה: "סיפורי דיבוק בספרות ישראל" מאת גדליה נגאל.