גן הדובדבנים (2006)

פריחתה האחרונה של האריסטוקרטיה הישנה...

"גן הדובדבנים" – הוא מחזהו האחרון של גדול המחזאים הרוסים- צ'כוב, ואחד המחזות הטובים ביותר שנכתב אי-פעם לבמה. המחזה הועלה אין ספור פעמים על כל במות העולם ע"י גדולי השחקנים והבמאים.

גן הדובדבנים באחוזה אריסטוקרטית כפרית, תפארת העבר, מלבלב ופורח, אך זוהי פריחתו האחרונה. עולמה של האריסטוקרטיה נתרוקן ממשמעות. חוקי המשחק השתנו, אך בעלי האחוזה עיוורים למתרחש סביבם. הם שקועים בחלומות ובחוסר אונים, כשברקע כבר נשמעים קולות המשחית של הגרזנים שיגדעו את עצי הדובדבן הענוגים כדי להפוך את השטח לעסקת נדלן. 

עלילת המחזה פשוטה  לכאורה - משפחת אצולה כפרית, ראנייבסקי, יורדת מנכסיה ונאלצת למכור את האחוזה ואת גן הדובדבנים הקסום לסוחר לופאחין שמתכוון לעקור את עצי הגן ולהפכו לעיסקת נדל"ן.

אלא שצ'כוב לא כתב על עסקי נדל"ן אלא על אנשים בשר ודם : על הכאב שבפרידה מגן העדן האבוד של הילדות וזיכרונות העבר, על הקושי להסתגל לשינויים, על חיפוש אהבה, על החמצות, על תקוות שלא תתגשמנה, על האבסורדיות היומיומית של הקיום. זהו מחזה שבו מה שלא נאמר חשוב יותר ממה שנאמר. שבו השתיקות רועמות , שבו אין אירועים מסעירים אלא אוירה ומצבי רוח והעלילה היא רגשית וטעונה.

במאי ההצגה יבגני אריה - מסביר שחשוב היה לו להעלות את המחזה כהשתקפות החיים האמיתיים.  לא לבחון את הספור מבחוץ, אלא מבפנים- דרך עולמם הרגשי של הדמויות; לא לשפוט אותן- אלא לראות אותן כפי שאנחנו רואים את עצמנו. לאהוב ולהזדהות אתן, לצחוק ולבכות אתן.  אין כאן דמויות גדולות מהחיים.ואין גיבורים. אלה אנשים כמונו. המדברים בשפתנו, חווים כמונו את כל מגוון הרגשות והבעיות שאתן הם מתמודדים- הן בעיותינו. אותן שגיאות והחמצות, אותם חלומות, אותן אכזבות. כולנו חיים בבית רדוף זיכרונות המתפורר ועומד לקרוס, כולנו פוחדים להתנתק מהעבר, כולנו חוששים שהנשמה שלנו עלולה להימכר.

צ'כוב התעקש שהמחזה הוא קומדיה על גבול הפארסה מפני שבחיים הקומי והטרגי, המגוחך והנוגע ללב שזורים זה בזה .ואכן- זהו המחזה הטרגי ביותר של צ'כוב וגם הקומי ביותר.  שילוב זה הופך את המחזה לאתגר גדול לשחקנים ולבמאי. אלה הם חיינו בצחוק ודמע, בשמחות ובעצב.אין תשובות לשאלות, אין מוסר השכל, אין סוף מוחלט . החיים נמשכים ואנחנו ממשיכים אתם.

הצגה ראשונה: 22.06.06