מומיק (2005)

ההצגה מספרת את סיפורו של ילד ישראלי בירושלים של סוף שנות החמישים

מומיק יודע לספור יותר טוב מכולם, הוא יודע עברית יותר טוב מהמורה שלו, במרתף הוא מגדל את החיה הנאצית כדי לאלף אותה, ובדמיונו הוא בונה את הממלכה של שם, שהיא מסתורית ופנטסטית….

עד שיום אחד עוצר ליד ביתו אמבולנס, המביא לו סבא חדש. סבא משם. הסבא החדש של מומיק היה סופר גדול, אבל עכשיו הוא שותק.

מה הסוד של סבא והאם מומיק יגלה אותו?

דויד גרוסמן כותב על מומיק

כשהייתי בן שמונה, הציע לי אבי לקרוא את סיפורי מוטל בן פייסי החזן של שלום עליכם. אבא נולד בעיירה מזרח אירופאית, בדינוב אשר בגליציה, וגם הוא, כמו מוטל, התייתם מאביו בגיל צעיר וחי עם אחיו, ואחותו ואמו האלמנה. אבא, שעלה ארצה בשנת 1936, לא הרבה לספר לי על ילדותו, אבל כשהגיש לי את הספר עלה על פניו חיוך לא מוכר, נבוך: "קח", הוא אמר לי, "תקרא, זה כמו שהיה אצלנו, שם".

ואולי בגלל הבעת הפנים המפתיעה, הכמעט-ילדית, שעטו פני אבי, התחלתי לקרוא מיד, ונסחפתי בכוח שלא הכרתי עד אז. היום אני יודע לומר זאת: אבא נתן לי את המפתח למנהרה שהוליכה מילדותי אל ילדותו. מנהרה משונה היתה זו. פתח אחד שלה היה בירושלים של ראשית שנות השישים, במדינת ישראל הצעירה, הנחושה, שבכל לבה בקשה לשכוח ולו במעט את אימי העבר הקרוב, והפתח האחר היה בארץ שם. מרגע שנכנסתי לארץ שם לא יכולתי, וגם לא רציתי, לצאת ממנה. בתוך חודשים ספורים בלעתי את כל כתבי שלום עליכם שהיו אז בעברית, את סיפורי הילדים ואת כתביו למבוגרים. אני משער שלא הבנתי את רוב מה שקראתי, אבל משהו בי לא הניח לי להרפות מהסיפורים הכתובים בעברית שכמותה לא פגשתי עד אז. קראתי כמו אדם שנכנס לעולם זר לחלוטין, אשר בה-בעת היה גם מעין "ארץ מובטחת". במובן מסוים הרגשתי שאני חוזר הביתה.

בין גיל שמונה לגיל עשר הייתי מעין "סוכן כפול", שנע בלי הרף מ"כאן" ל"שם" ובחזרה. ניהלתי חיים אינטנסיביים בשתי המציאויות. חייתי בהתלהבות רבה את מה שהיומיום הישראלי של תחילת שנות ה-60 זימן לי – מציאות תוססת, נועזת ויצירתית, אך גם רגוזת-עצבים, פרנואידית וחרדה; מציאות שלרגעים היתה כמעט ניסית, ולרגעים נואשת, מגוחכת, עלובה. במציאות הזו השתדלתי למלא באמונה את תפקיד הילד הישראלי: הייתי ב"צופים", פעלתי בקדחנות לחשוף מרגלים (חצי מדינה עסקה בזה אז), והתאמתי בלי הרף לשפר את הכושר הגופני שלי, כדי להתקבל לצנחנים, או לנבחרת ישראל בכדורגל, שתביס את נבחרת גרמניה הרשעה. אבל בכל רגע שיכולתי הייתי חוזר וצולל לעיירה היהודית "שלי", שהלכה ונעשתה לי מוחשית ומובנת ורלוונטית יותר ויותר, ונדמה לי (היום אני יודע לומר זאת), שדובבה בי תו יהודי מאוד, וגלותי מאוד, ונתנה לי קול ושפה וניגון וקיום מוחשי בעולמי.

הדבר המשונה היה, שכל אותו זמן הייתי משוכנע לחלוטין, שהעולם של שלום עליכם, עולם העיירה היהודית המזרח אירופאית, ממשיך להתקיים במקביל לעולמי. לא שהרביתי להעסיק את עצמי בשאלת קיומו או אי-קיומו במציאות: קיומו הספרותי היה כה עז ומלא חיים, שהשאלה בדבר קיומו מחוץ לששת הכרכים של כתבי שלום עליכם (הספרים הגוצים, האדומים, בהוצאת "דביר") לא עלתה כלל על דעתי. אבל בירכתי מחשבתי היה ברור לי, שהעולם ההוא ממשיך להתקיים אי-שם, על פי חוקיו ומוסדותיו השונים, ודמויותיו המפליאות, ושפתו המיוחדת ומסתוריותו, עולם המלווה תמיד במין מנגינה עצובה קצת, ומחויכת קצת, מנגינה של קינה שהשלימה מראש עם האבדה, אבל איזו אבדה – זאת לא ידעתי.

והנה, כשהייתי בן תשע וחצי בערך, בעיצומו של טקס יום השואה בבית הספר – אחד מאותם טקסים מגושמים, נדושים, מדוקלמים, חסרי אונים בפני הזוועה עצמה, בפני המספר הרב-מהכיל הזה, שישה מיליון...

פתאום, בבת אחת, נודע לי הדבר: ששת המיליונים, הנספים, הקורבנות, "קדושי השואה", כל המילים ההן שעד אז נותרו כמושגים חגיגיים של המבוגרים, מילות קוד מאיימות אך מופשטות, מספרות, לאמיתו של דבר, על האנשים שלי, על מוטל בן פייסי, ואחיו אליהו, ומנחם מנדל וטוביה החולב וחווה'לה וסטמפניו...

בחצר האספלט הלוהטת של בית הספר "בית הכרם" בירושלים נלקחה ממני בחטף העיירה היהודית שלי. היתה זו הפעם הראשונה שבה הבנתי באמת מה משמעותה של השואה, ולא אפריז אם אומר, שההבנה הזו זעזעה את כל עולמי.

ומאז, עוד כילד, הייתי כנידון לחזור ולקרוא ולשאול ולחקור. וכשבגרתי, והתחלתי לכתוב ספרים, ידעתי שאני מוכרח, וזקוק עד מאוד לכתוב על השואה. ידעתי שלא אוכל להבין באמת את חיי כאן, בישראל, כאדם, כאב לילדים, כסופר, אם לא אנסה להבין, באמצעות הכתיבה, את חיי שלא נחיו "שם".

וכתבתי את "עיין ערך: אהבה". ובתוכו כתבתי את "מומיק". היה לי חשוב שאחד מפרקי הספר ייכתב בקולו – ודרך עניו – של ילד; גם בגלל כל מה שזכרתי מעצמי, וגם מפני שאני חש שאפילו כיום, לאחר שכולנו קראנו ספרים כה רבים על השואה, וראינו את הסרטים ואת עדויות הניצולים, ולמדנו את העובדות במחקרים  - עדיין, בעומדנו מול מה שקרה שם, אנו נעשים חסרי אונים ופגיעים כילדים, ועדיין אנו מתקשים לתפוס איך ייתכן שקרה כדבר הזה".

הדברים מבוססים על הפרק "הספרים שקראו אותי", מהקובץ "מאין נחלתי את שירי",בעריכת רות קרטון-בלום, בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

הצגה ראשונה - 25 ביולי 2005