לפני ההצגה: "יאקיש ופופצ'ה"

לפני ההצגה: "יאקיש ופופצ'ה"

הטרגדיה של האנשים המצחיקים

העולם של חנוך לוין הוא עולם שבו בני אדם חולמים על אהבה, משמעות ואושר אבל שוב ושוב נתקלים בגוף העלוב שלהם, בפחדים, בבדידות ובאבסורד של החיים עצמם. אצל לוין, היומיומי הופך לגרוטסקי, המצחיק והעצוב מתקיימים יחד, והקומדיה תמיד מסתירה בתוכה חרדה עמוקה מפני הזמן, הזקנה והמוות.

"יאקיש ופופצ'ה" היא אחת הדוגמאות המזוקקות ביותר לעולם הזה. במרכז המחזה ניצבים שני אנשים בודדים, נואשים לאהבה ולהכרה, שמנסים למצוא זה בזה נחמה גם כאשר הכול סביבם מגוחך, מכוער ושברירי. לוין מתבונן בדמויות שלו באכזריות ובחמלה בו־זמנית: הן מגוחכות מאוד, אבל גם אנושיות עד כאב.

חנוך לוין, שהפך במהלך חייו ממחזאי פרובוקטיבי ומעורר שערוריות לאחד הקולות המרכזיים והאהובים בתרבות הישראלית, כתב יותר מחמישים מחזות שבהם הצליח לחשוף, דרך הומור חד ודמויות גרוטסקיות, משהו עמוק מאוד על החברה הישראלית ועל הקיום האנושי בכלל.

בהפקה של יבגני אריה, העולם הלוויני מקבל צורה תיאטרלית קיצונית עוד יותר, קרקסית אפילו. אריה מספר כי בזמן שעבד על ההצגה שאל את עצמו: “מה קורה לאדם כשהוא שם על פניו אף של ליצן?” מבחינתו, ברגע הזה העולם כולו מתגלה מחדש, הופך למגוחך, למעוות, לילדותי ולעצוב בעת ובעונה אחת.

לכן השחקנים בהצגה עוטים אפים של ליצנים. זו איננה רק בחירה קומית או ויזואלית, אלא מפתח להבנת העולם של לוין ושל המחזה כולו. מאחורי הליצנות מסתתרת ההכרה בכך שהחיים עצמם הם רצף של מצבים אבסורדיים, מביכים ולעיתים טרגיים והדרך היחידה לשרוד אותם היא באמצעות אירוניה וצחוק.

מרכיב מרכזי נוסף בהצגה הוא המוזיקה שכתב אבי בנימין, מהמלחינים המזוהים ביותר עם שפתו של תיאטרון גשר. העובדה שהתזמורת נמצאת על הבמה והנגנים נוכחים כחלק מן ההתרחשות התיאטרלית, מחזקת עוד יותר את התחושה שמדובר במופע חי, סוער וחסר גבולות.

אריה כותב כי “הצחוק הוא הגיבור האמיתי של ההצגה”. לא צחוק שמבטל את הכאב, אלא כזה שמאפשר לבני האדם להמשיך לחיות למרות הכול. לכן גם ברגעים העצובים ביותר, "יאקיש ופופצ'ה" נשארת חגיגת תיאטרון פרועה, צבעונית ומלאת חיים. הדמויות נופלות וקמות, שרות, צוחקות, מתאהבות ומתפרקות מול עיני הקהל.