לפני ההצגה: "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"

לפני ההצגה: "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"

יצירת המופת של יבגני אריה

כדי להבין את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים",  צריך להתחיל דווקא מ־"המלט" של שייקספיר.

בטרגדיה הגדולה על הנסיך הדני מופיעות שתי דמויות משנה כמעט שוליות רוזנקרנץ וגילדנשטרן, חברי ילדות של המלט, שנשלחים לרגל אחריו ולבסוף מוצאים את מותם. אצל שייקספיר הם חולפים בשולי העלילה. אצל טום סטופארד, הם הופכים פתאום לגיבורים הראשיים.

המחזה, שנכתב בשנות ה־60 של המאה ה־20, שייך לעולם התיאטרון האבסורדי - תקופה שבה מחזאים החלו לשאול לא רק “מה קורה?”, אלא גם “האם יש בכלל היגיון במה שקורה?”. כמו אצל בקט או יונסקו, גם כאן הדמויות מוצאות את עצמן בעולם שאינו מציית לחוקים ברורים: הזמן מתפרק, המציאות מתערערת, והגורל נדמה ככוח שכבר נכתב מראש.

כבר בתחילת המחזה, שוב ושוב, מטילים רוזנקרנץ וגילדנשטרן מטבע ובכל פעם יוצא אותו הצד. המשחק המצחיק לכאורה הופך בהדרגה לסימן מטריד: אולי התוצאה כבר נקבעה מראש, ואולי גם חייהם עצמם נעים במסלול שאין ממנו מוצא.

אבל "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" איננו רק משחק אינטלקטואלי או מחזה פילוסופי. זו גם יצירה על “אנשים קטנים” - אנשים רגילים, לא גיבורים טראגיים, שנקלעים בעל כורחם אל תוך סיפור גדול מהם. סטופארד שואל מה קורה כאשר דמויות שוליות מנסות להבין את תפקידן בעולם שבו ההחלטות מתקבלות בידי אחרים.

יבגני אריה, במאי ההצגה, שהייתה הסנונית הראשונה של תיאטרון גשר בישראל בשנת 1991, ראה במחזה הזה הרבה יותר מפרשנות ל־המלט. עבורו, זו הייתה יצירה על בני אדם שלא הצליחו לומר “לא” בזמן ועל המחיר שהם שילמו על ההיסחפות אל תוך מערבולת גדולה מהם בכמה מידות.

במובן מסוים, הבחירה במחזה הזה כהצגת הפתיחה של גשר הייתה גם הצהרה אמנותית: תיאטרון שמבקש לתת קול דווקא לדמויות שבדרך כלל נשארות בשוליים.

הבמאי עמית אפשטיין, ששיחזר את ההצגה המקורית, ציין כי "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" היא “הצגה על תיאטרון”. לא רק משום שיש בה שחקנים, טרגיקאים ומשחקי זהויות אלא מפני שהיא בוחנת את עצם הקיום האנושי דרך הבמה: מי כותב את הסיפור שלנו? האם אנחנו באמת בעלי בחירה? ומה קורה כאשר אדם מגלה שהוא אולי רק דמות בתוך מחזה גדול ממנו?

ובתוך כל השאלות הפילוסופיות הללו, המחזה נשאר גם חגיגת תיאטרון מבריקה: דיאלוגים וירטואוזיים, הומור חד, משחקי מילים, קצב מסחרר ומעבר מתמיד בין צחוק לאימה. מאחורי הקומי מסתתרת טרגדיה ומאחורי האבסורד, חרדה אנושית מפני המוות, חוסר המשמעות והזמן החולף.

אולי משום כך המחזה ממשיך להרגיש עכשווי גם היום.

כי בסופו של דבר, הוא לא מדבר רק על רוזנקרנץ וגילדנשטרן אלא על כל אדם שמנסה להבין מהו תפקידו בעולם, רגע לפני שהמסך יורד.